<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"ה</h1>
<h2>דף כה:</h2>
הנשבע לחבירו שיודע לו עדות ונמצא שאינו יודע פטור משבועת עדות ושבועת בטוי, ששבועת בטוי אינה אלא בדבר שיש לאו והן, והואיל ולאו שכזה אינה שבועת בטוי רק שבועת עדות, כגון שאמר, שבועה שאיני יודע לך עדות, כך הן שכזה, כגון הנשבע שיודע אינו שבועת בטוי. הנשבע שהעיד או שלא העיד ומשקר חייב משום שבועת בטוי ואין כאן שבועת עדות.
כל מקום שאמרנו פטורים משבועת עדות חייבין שבועת בטוי והוא שענה אמן אחר המשביע או נשבע בעצמו, שהרי נשבע על שקר. אבל המחוייב שבועת עדות, אפילו נשבע לשקר מזיד פטור משבועת בטוי, שהרי הוציא הכתוב שבועת עדות מכלל שבועת בטוי וחייב מזידה קרבן ולא מלקות, וכן, לאחת מהנה, במין אחד משבועה תחייבנו ולא בשני מינין.
<h2>דף ל.</h2>
גם אין חייבין שבועת עדות עד שיכפרו אחר תביעתו בבית דין, בין הושבעו בבית דין ושלא בבית דין, שנאמר [ויקרא ה'], אם לא יגיד ונשא עונו, מקום שיגיד ויועיל הוא, [שאם] (ש)לא יגיד שם יתחייב. ושתהיה שבועה בשם או בכנוי ואפילו אמר מצוה אני עליכם השבועה. וצריכים להכיר לשון ההשבעה. וכן השביעם התובע אפילו לא ענו אמן, כיון שכפרו והשביעם בבית דין. אבל נשבעו בעצמם אפילו חוץ לבית דין חייבין, רק שתהא הכפירה בבית דין, כמו שפי'.
<h2>דף לא:</h2>
כל מקום שאמרנו פטורים משבועת עדות חייבין שבועת בטוי והוא שענה אמן אחר המשביע או נשבע בעצמו, שהרי נשבע על שקר. אבל המחוייב שבועת עדות, אפילו נשבע לשקר מזיד פטור משבועת בטוי, שהרי הוציא הכתוב שבועת עדות מכלל שבועת בטוי וחייב מזידה קרבן ולא מלקות, וכן, לאחת מהנה, במין אחד משבועה תחייבנו ולא בשני מינין.
תבע עדיו וכפרו והשביען וענו אמן, והשביען ארבע פעמים או חמש וענו אמן אחר כל שבועה [חוץ לבית דין וכשבאו לב"ד העידו פטורין. עמדו בכפירתן חייבין על כל אחת. ואם לא הוציאו שבועה מפיהם] ולא ענו אמן כשהשביען פטורין אע"פ שכפרו. השביען בב"ד וכפרו וחזר והשביעם וכפרו, בין חוץ לבית דין ובפני בית דין ואפילו ענו אמן או שנשבעו, חייבין אחת בלבד, שאין עדותן שלאחר פעם ראשונה שכפרו בבית דין מחייבת ממון.
השביע עדיו בבית דין וכפרו שניהם כאחת, כגון שיתחיל השני לכפור בתוך כדי דבור (על) [של] חבירו שניהם חייבין בשבועת עדות. שהה השני לכפור יתר מכדי דבור מכפירת ראשון, ראשון חייב וש(י)ני פטור, שאין עדותו מחייבת ממון. הודה אחד וכפר אחד, הכופר חייב אפילו כפר בסוף. כפרו שניהם כאחד וקדם האחד והודה בתוך כדי דבור פטור, והעומד בכפירתו חייב.
אין עדים חייבין בשבועת העדות עד שיתבעם התובע [או] שלוחו, פרט שאם תבעם הנתבע להעיד, או איש אחר השביעם שיעידו לזה התובע והנתבע, או קדמו ונשבעו קודם תביעתו שאין יודעין עדות. אכן צריך שיתבעם ממון, פרט למשביע עידי קנס שאלו יקדים ויודה יפטר. אבל השביע עידי כפל וד' וה' חייבין מפני הקרן, או השביע עידי אונס בתו ופתויה חייבין מפני הבשת והפגם שהן ממון, וכן פרט שתבעם להעיד שהוא כהן או לוי, שאינו בן גרושה, או עידי קנוי וסתירה, שאין כאן עדות ממון, ואע"פ שעדות קנוי [ו]סתירה גורמין הפסד כתובתה אם לא תשתה, דבר הגורם לממון אינו כממון שאיפשר שתשתה ולא תפסיד. אבל קנא ונסתרה בעדים וזנתה בעד אחד והשביע עד הזנות, כיון שאלו מעיד יוצאה בלא כתובה, כמו שאבאר בהלכות ייחוד, חייב בשבועת עדות. וכן כל עד המחייב ממון, כגון התובע והנתבע חשודין על השבועה. אבל עד אחד בעלמא, שאין מחייב ממון, או כגון שאחד מהם קרוב או פסול, ואפילו מדבריהם, או היה מלך, שאין רשאי להעיד, או עד מפי עד, וכל עדות שאין בא לידי ממון, כגון שהשביע העדים שיעידו שאמר איש פלוני שיתן לי מאתים זוז, שאין חייב בכי האי גוונא, או שיעידו שחב[ל] לו [בנו], ושהדליק גדישו בשבת, ושאנס ופתה בתו המאורסה, שלא יתחייב הנתבע ממון כי אם מיתת בית דין, בכל אלה פטורין משבועת העדות.
<h2>דף לב.</h2>
תבען שיעידו שזנתה אשתו חייבין בשבועת עדות, שאלו העידו היו מפסידין כתובתה. וכן אשה שהשביעה עד אחד שיעיד מיתת בעלה חייב, שאם העיד היתה נישאת ונוטלת כתובה, וזה כשיש לה לגבות במטלטלין, אבל אין לה לגבות כי אם מקרקע פטור משבועת עדות, אפילו היו שני עדים, שהמשביע עידי קרקע ועבדים ושטרות פטורין משבועת עדות כמו בשבועת פקדון.
<h2>דף לג.</h2>
השביע שתי כתי עדים כשרים וכפרה כת ראשונה ואחר כפרה שנייה, ראשונה פטורה, כיון שהניחה עדים לגבות ממון. אבל אם כת שנייה קרובין [ב]נשות[יהן ל]אחד מן הבעלי דינין וגוססות, אף ראשונה חייבין, אע"פ שיהיו במהרה ראויין להעיד, כיון שבשעת כפירתם לא הניחו עדים כשרים חייבי'. ואם כפרה שנייה אחר מיתת נשותיהם חייבין.
השביעם שיעידו שיש לו ביד הנתבע פקדון ותשומת יד וגזל ואבידה או חטין ושעורין וכוסמין, ואמרו שאין אנו יודעין לך עדות, חייבין אחת. פרטו ואמרו, לא אנו יודעין עדות מפקדון ומתשומת [יד] וגזל או מחטין וכוסמין ושעורין, חייבין על כל אחת. תבעו אותו רבים, שבועה שאיני יודע לכם עדות, חייב אחת. אמר, לא לך ולא לך, חייב על כל אחת.
<h2>דף לה.</h2>
אין עדים חייבין בשבועת העדות עד שיתבעם התובע [או] שלוחו, פרט שאם תבעם הנתבע להעיד, או איש אחר השביעם שיעידו לזה התובע והנתבע, או קדמו ונשבעו קודם תביעתו שאין יודעין עדות. אכן צריך שיתבעם ממון, פרט למשביע עידי קנס שאלו יקדים ויודה יפטר. אבל השביע עידי כפל וד' וה' חייבין מפני הקרן, או השביע עידי אונס בתו ופתויה חייבין מפני הבשת והפגם שהן ממון, וכן פרט שתבעם להעיד שהוא כהן או לוי, שאינו בן גרושה, או עידי קנוי וסתירה, שאין כאן עדות ממון, ואע"פ שעדות קנוי [ו]סתירה גורמין הפסד כתובתה אם לא תשתה, דבר הגורם לממון אינו כממון שאיפשר שתשתה ולא תפסיד. אבל קנא ונסתרה בעדים וזנתה בעד אחד והשביע עד הזנות, כיון שאלו מעיד יוצאה בלא כתובה, כמו שאבאר בהלכות ייחוד, חייב בשבועת עדות. וכן כל עד המחייב ממון, כגון התובע והנתבע חשודין על השבועה. אבל עד אחד בעלמא, שאין מחייב ממון, או כגון שאחד מהם קרוב או פסול, ואפילו מדבריהם, או היה מלך, שאין רשאי להעיד, או עד מפי עד, וכל עדות שאין בא לידי ממון, כגון שהשביע העדים שיעידו שאמר איש פלוני שיתן לי מאתים זוז, שאין חייב בכי האי גוונא, או שיעידו שחב[ל] לו [בנו], ושהדליק גדישו בשבת, ושאנס ופתה בתו המאורסה, שלא יתחייב הנתבע ממון כי אם מיתת בית דין, בכל אלה פטורין משבועת העדות.
וכן צריך שתקדים ידיעת העדות לשבועה, אבל קדמה השבועה, שאמר, משביע אני עליכם שתבאו ותעידוני כשתדעו עדותי ואמרו אמן, ואחר כך ידעו העדות וכפרו כשתבעם להעיד, פטור משבועת עדות, שנאמר [ויקרא ה'], ושמעה קול אלה והוא עד, שקדמה לשבועה. וכן צריך שייחד עידיו. כיצד, עמד בבית הכנסת ואומר, משביע אני על כל העומדים כאן שאם יודעים לי עדות שיעידוני, ועדיו בכללן, או אמר לעדים, העידוני שיש לי מנה ביד פלוני ואחר עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שידע לי עדות יבאו ויעיד חייבין, שתבעם תחלה, אם הם שם בבית הכנסת ובבית דין, אבל אם לא היו בפני בית דין וענו אמן כשיכפרו בבית דין חייבין, לא ענו אמן פטורין. אבל אמר בלשון הזה בלא ייחוד עדים ולא תבעם תחלה פטורין.
והנשבע בשמים או בנביאים או בכתובים אין זו שבועהא), ומתירים לו שלא ינהג קלות ראש בשבועות. וכן אם נשבע בתורה ובמה שכתוב בה, הרי זו שבועה. ואם אמר סתם לת"ח אין צריך התרהב), ולעם הארץ צריך התרה, ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועה. [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע אם אחזן בידו או אפילו מונחים לפניו ואמר במה שכתוב בהן אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אלף בי"ת הוי שבועה. ב) ש"ע כתב כן בנדר אבל הנשבע בתורה בכל עניין צריך התרה.
הנשבע בשמים ובארץ, בנביא או בכתב, אע"פ שאין כוונתו אלא למי שברא שמים וארץ ולמי ששלח הנביא ושצוה בכתב, אין זו שבועה. אבל מלמדין העם שלא ינהגו קלות ומראין להם שזו שבועה ופותחין ומתירין ופוטרין אותם. וזה בשאר כתבי הקדש, אבל אם נשבע בתורה במה שכתוב בה דעתו על הזכרות, נשבע בה סתם דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. ואם תלמיד חכם הוא אין צריך שאלה, ואם עם הארץ הוא צריך שאלה, שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. נטלה בידו ונשבע בה הוי כנשבע במה שכתוב בה.
<h2>דף לז.</h2>
הנשבע שבועת דיינין או שבועת היסת בשקר חייב משום שבועת פקדון ולא לוקה אע"פ שמזיד. וחייב לשלם מה שנשבע עליו בהוספת חומש שהוא רביע הקרן עד שיהיה הוא וחומשו חמשה, ומביא קרבן אשם אם יש בית דין שם.
<h2>דף לט.</h2>
אע"פ שלוקה הנשבע לשוא ולשקר ומביא קרבן על שבועת עדות ושבועת פקדון, עון השבועה אין מתכפר עד שיפרע על חלול השם, שנאמר [שמות כ'], לא ינקה. ועון זה מן החמורות.
